המשפחה והשפעתה על הזוגיות – מה אומרים המומחים והמחקרים

הזוגיות שלנו אינה מתחילה ביום שבו פגשנו את בן או בת הזוג. היא מתחילה הרבה קודם – בבית שגדלנו בו, בדפוסי הקשר שספגנו מהוריינו, ובאופן שבו למדנו לאהוב, להתווכח ולסלוח. המחקר המדעי העכשווי מצביע בבירור: המשפחה המוצא שלנו היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על איכות הזוגיות הבוגרת שלנו.

תיאוריית מערכות המשפחה – Murray Bowen

הפסיכיאטר Murray Bowen פיתח בשנות ה-50 וה-60 את תיאוריית מערכות המשפחה, שהפכה לאחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה הזוגית. לפי Bowen, כל אחד מאיתנו נמצא על ספקטרום של "בידול עצמי" (differentiation of self) – היכולת לשמור על זהות עצמאית בתוך קשר רגשי קרוב.

אנשים עם בידול עצמי נמוך – שגדלו במשפחות עם גבולות מטושטשים, מיזוג רגשי גבוה או לחלופין ניתוק רגשי – נוטים להתקשות יותר בזוגיות. הם עלולים לחוות "היתוך" עם בן הזוג (אובדן עצמי בתוך הקשר) או לחלופין לברוח לריחוק רגשי כשהקרבה מאיימת. מחקרים שנבנו על תיאוריה זו מצאו קשר ישיר בין רמת הבידול העצמי לבין שביעות רצון זוגית ויציבות הקשר לאורך זמן.

תיאוריית ההתקשרות – Hazan & Shaver

בשנת 1987 פרסמו Cindy Hazan ו-Phillip Shaver מחקר פורץ דרך ב-Journal of Personality and Social Psychology שהראה כי דפוסי ההתקשרות שפיתחנו בינקות עם מטפלינו הראשוניים – בטוחה, חרדתית, נמנעת – ממשיכים ומשפיעים על הקשרים הרומנטיים שלנו בבגרות.

ילדים שגדלו עם הורים רגישים ועקביים פיתחו התקשרות בטוחה, ובבגרותם נוטים לזוגיות יציבה, אמון גבוה ויכולת לפתור קונפליקטים בצורה בריאה. לעומתם, ילדים שחוו חוסר עקביות רגשית מצד ההורים פיתחו לעיתים קרובות התקשרות חרדתית – ובבגרותם עלולים לחוות קנאה, פחד נטישה ותלות יתר בבן הזוג.

מחקר מטא-אנליטי שפורסם ב-Psychological Bulletin (Mikulincer & Shaver, 2012) שסקר למעלה מ-200 מחקרים אישר: סגנון ההתקשרות הוא מנבא חזק של איכות הזוגיות, שביעות רצון מינית ויציבות הקשר.

עבודתו של John Gottman – מה הורים מלמדים ילדיהם על קונפליקט

ד"ר John Gottman מאוניברסיטת וושינגטון, שחקר זוגות במשך למעלה מארבעה עשורים, מצא שאחד הגורמים המרכזיים לאיכות הזוגיות הוא האופן שבו הוריינו ניהלו קונפליקטים בינם לבין עצמם ואיתנו.

ילדים שגדלו בבתים שבהם הקונפליקט נוהל בכבוד, בהקשבה ובפתרון בעיות – למדו שאפשר לחלוק ולהישאר קרובים. לעומתם, ילדים שחוו קונפליקט הרסני (צעקות, השפלות, שתיקות ממושכות) למדו שקרבה מסוכנת, ולעיתים קרובות מעתיקים דפוסים אלה לזוגיות שלהם. Gottman מכנה ארבעה דפוסים הרסניים – ביקורת, בוז, התגוננות ובניית חומות – "ארבעת הפרשים של האפוקליפסה הזוגית", וכולם נלמדים לרוב בבית ההורים.

השפעת הגירושין על הדור הבא

מחקר ארוך טווח שפורסם ב-Journal of Marriage and Family (Wolfinger, 2003) עקב אחרי ילדים של גרושים לאורך שנים ומצא שהם נמצאים בסיכון גבוה יותר ב-50% לגירושין בעצמם. אך חשוב להדגיש: זה אינו גזר דין. המחקר מצא גם שמודעות לדפוס, עבודה טיפולית ובחירה מודעת של בן זוג יכולים לשבור את המעגל.

ד"ר Judith Wallerstein, שעקבה אחרי ילדי גרושים במשך 25 שנה במחקר הידוע שלה, מצאה שהאתגר הגדול ביותר שלהם בבגרות הוא לא הגירושין עצמם – אלא הפחד מחזרה על הכישלון. פחד זה, כשאינו מטופל, עלול לגרום לבריחה מקרבה אמיתית.

מה אפשר לעשות? מהמחקר לפרקטיקה

הבשורה הטובה: המחקר מראה שדפוסים משפחתיים ניתנים לשינוי. מספר צעדים מבוססי מחקר:

• מודעות – זיהוי הדפוסים שהבאנו מהבית הוא הצעד הראשון. שאלו את עצמכם: איך הוריי ניהלו קונפליקטים? איך הם הביעו אהבה? מה למדתי על גבולות?
• טיפול זוגי מבוסס התקשרות (EFT) – Sue Johnson פיתחה שיטה טיפולית שמסייעת לזוגות לזהות ולשנות דפוסי התקשרות. מחקרים מראים שיעורי הצלחה של 70-75% בשיפור שביעות הרצון הזוגית.
• שיחה פתוחה עם בן הזוג – שיתוף בסיפורי הילדות, בפחדים ובדפוסים שזיהיתם מחזק את האינטימיות הרגשית.
• הצבת גבולות בריאים עם המשפחה המורחבת – מחקרים של Gottman מראים שזוגות שמצליחים לבנות "עולם משותף" תוך שמירה על קשרים בריאים עם המשפחות המוצא – מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר.

סיכום

המשפחה שגדלנו בה היא לא גורל – היא נקודת מוצא. הבנת השפעתה עלינו היא אחת ממתנות הצמיחה האישית הגדולות ביותר שנוכל להעניק לעצמנו ולזוגיות שלנו. כי כשאנחנו מבינים מאיפה באנו, אנחנו יכולים לבחור לאן אנחנו הולכים – יחד.